מלחמות אוכל נחשבות שנים רבות הלחם והחמאה של הקומדיה הקולנועית. עוד מימיו הראשונים של הקולנוע הן סיפקו לקהל אושר כאוטי, הומור סלפסטיק ולפעמים גם משמעות עמוקה יותר.
מעידן הסרטים האילמים לשוברי קופות מודרניים, הסצנות הללו התפתחו במורכבות ובגודל והפכו אייקוניות בזכות עצמן. אבל מה גורם לנו לאהוב כל כך לצפות במלחמות אוכל ואיך הן הפכו לחלק כל כך אינטגרלי מהתרבות הקולנועית?
בפוסט הבא נצא למסע משוגע בעקבות 7 סצנות מלחמות אוכל שנחקקו בפנתיאון, נבדוק איך כל סצנה השפיעה על התרבות הפופולרית ומה בעצם המקור לקרבות האוכל הללו בקומדיה.
מלחמות אוכל בקולנוע – איך הכול התחיל?
מלחמות אוכל בסרטים לא הופיעו משום מקום; הסצנות הללו התפתחו מקומדיית הסלפסטיק הקלאסית, בה הומור פיזי היה המלך. את הדוגמאות המוקדמות ביותר של שימוש באוכל כנשק קומי אפשר למצוא עוד בתקופת הסרט האילם, בעיקר בקרב קומיקאים כמו צ'ארלי צ'אפלין ובאסטר קיטון.
עם זאת, הסצנה שבאמת הכינה את הקרקע למלחמות אוכל מודרניות בסרטים הייתה מהסרט "קרב המאה" (The Battle of the Century) משנת 1927, בכיכובו של הצמד האגדי לורל והארדי.
"קרב המאה" נחשב לסרט שהפך את מלחמות האוכל לפופולריות ככלי קולנועי. בתקופת הסרט האילם, הסיטואציה התמימה לכאורה הפכה לכאוס כשמאות עוגות פאי הושלכו לכל עבר באמצע הרחוב.
הסצנה הזו נחשבה למהפכנית לזמנה, לא רק בגלל ההיקף אלא בגלל שהיא הציגה לקהלים חדשים את הרעיון שניתן להשתמש באוכל ככלי קומי בדרך שהיא גם מהנה וגם כאוטית. הצלחת הסצנה הזו סללה את הדרך לסרטים עתידיים להרחבה של הקונספט והפיכתו לבסיס קומי מוכר.
כשהקולנוע עשה את המעבר מהתקופה האילמת לסרטים "מדברים", מלחמות אוכל המשיכו עדיין להופיע על המסך הגדול, במיוחד בקומדיות סלפסטיק של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.
"שלושת המוקיונים" (The Three Stooges) למשל, הפכו למפורסמים בזכות תעלולי השלכת העוגות שלהם, כמו ב-"In the Sweet Pie and Pie" משנת 1941 למשל. הדוגמאות המוקדמות הללו הניחו את הקרקע למלחמות אוכל מפורטות ומתוחכמות יותר בקולנוע המודרני.
7 מלחמות האוכל הכי טובות בקולנוע
קרב המאה (The Battle of the Century, 1927)
כשמדברים על שורשי מלחמות האוכל הקולנוע, הסרט "קרב המאה" מ-1927 ראוי במיוחד כאמור לציון. הקלאסיקה הזו של לורל והארדי היא יצירת מופת בכל מה שקשור להומור סלפסטיק, עם סצנת מלחמת העוגות בשיאה.
מה שהופך את הסצנה הזו לכל כך פורצת דרך היא היקפה. על פי הדיווחים, הצוות עשה שימוש ביותר מ-3,000 עוגות פאי במהלך צילומי הסצנה, היקף ענק יחסית לתקופה. הכאוס שנוצר נחשב אז זהב קומי טהור, כשעוגות עפו לכל כיוון והרחוב השומם הפך ברגע לשדה קרב של קצפת ובצק.
בסופו של דבר הסצנה הזו לא רק בידרה; היא הציגה לעולם מה יכול להיות הסטנדרט של מלחמות אוכל בקולנוע. היא הדגימה שקרבות אוכל יכולים לספק קליימקס ולמשוך קהלים בעזרת ההומור המוגזם בהיקף שהקולנוע יכול להציע.
שלושת המוקיונים (The Three Stooges, סרטים שונים בשנות ה-30 וה-40)
שלושת המוקיונים הם שם נרדף לקומדיית סלפסטיק. לאורך שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, מו, לארי וקרלי הביאו לכדי שלמות את אמנות ההומור הפיזי כשמלחמות אוכל היוו חלק לא מבוטל, מצחיק וכאוטי בסרטים רבים שלהם.
אחת הזכורות שבהן היא מלחמת העוגות בסרט הקצר "In the Sweet Pie and Pie" משנת 1941. בסרט, המוקיונים מתארחים בחתונה של העשירון העליון ומתחילים שלא בכוונה מלחמת עוגות ענקית שיוצאת משליטה.
קרבות האוכל של המוקיונים שיחקו חלק מרכזי בהפיכת מלחמות האוכל לחלק מהפנתיאון של הומור הסלפסטיק. הגישה שלהם למלחמות אוכל הייתה פשוטה ויעילה: קחו סיטואציה רגילה, הציגו מצב מגוחך ודרדרו את המצב לרמות אבסורדיות לחלוטין.
מלחמות האוכל של השלושה היו סוג של אנרכיה קומית שדיברה אל הקהל הרחב והפכו את הפעולה הפשוטה של זריקת עוגה לצורת אמנות קומית משל עצמה. השלושה הדגימו איך קרבות אוכל יכולים להיות גם מקור להומור פיזי וגם כלי סאטירי כנגד נורמות חברתיות.
המרוץ הגדול (The Great Race, 1965)
סרטו של הבמאי בלייק אדוארס, המרוץ הגדול, ידוע בין השאר בזכות התפאורה והסטים המורכבים יחסית לתקופה וההומור המוגזם, גם בכל מה שקשור למלחמות אוכל.
הסצנה המדוברת מתרחשת במאפייה ומדרדרת במהירות כשהדמויות (טוני קרטיס, נטלי ווד וג'ק למון), מוצאות עצמן באמצע מלחמת קינוחים. יותר מ-4,000 עוגות קצפת הושלכו לכל עבר בזמן צילום הסצנה, מה שהפך אותה לאחת הגדולות והמסיביות ביותר בתולדות הקולנוע.
הקצב המהיר, כמות העוגות שעפה באוויר על ימין ועל שמאל והתזמון הקומי המדויק בזמן שאלו התרסקו על הדמויות, הפכו אותה לאחת מסצנות מלחמות האוכל הזכורות ביותר.
המרוץ הגדול לקח את מלחמות האוכל בסרטים לשלב הבא. ההיקף והעלות ההפקתית של הסצנה הזו הציבה רף חדש למלחמות האוכל שיבואו לאחריה. הסצנה גם הדגימה איך מלחמת אוכל יכולה להפוך לרגע מרכזי ומהותי בסרט, במקום להוות רק הפוגה קומית.
שיער (Hair, 1979)
אמנם אין בסרט סצנת מלחמת אוכל קלאסית, אך המתח על שולחן הסעודה בסצנה המדוברת, מייצר תחושה כאוטית קולינרית ראויה שמסמלת היטב את המרד בסמכות שמלחמות האוכל מבטאות בדרך כלל.
מדובר בגרסה הקולנועית המצליחה של המחזמר שיער, בבימויו של מילוש פורמן, שהפכה לסמל מרדנות והצליחה לתמצת את מהות תנועת תרבות הנגד של שנות ה-60 על רקע מלחמת וייטנאם.
הסרט עוקב אחר חבורת היפים שמחה בניו יורק שמאתגרת נורמות חברתיות וחוגגת חופש, אהבה ושלום. באחד מהרגעים הזכורים ביותר מהסרט, פורצת מהומה ספונטנית וכאוטית על שולחן ארוחת הערב בניצוחו של דמותו של ג'ורג' ברגר עם השיר I Got Life.
הסצנה מתחילה במפגש יוקרתי בו ההיפים מתנגשים עם האורחים השמרנים. כשהמתח עולה, שולחן האוכל וכלי ההגשה הופכים לנשק בקרב סימבולי בין הישן לחדש, במאבק בין הכללים הנוקשים של החברה לבין אידאל החופש.
הריקוד על שולחן האוכל הוא לא רק ביטוי של רוח נעורים, אלא איתגור ישיר של נורמות חברתיות וציפיות שנגדן מורדים ההיפים בסרט, בניגוד למלחמות אוכל קלאסיות שמתרכזות בהומור או סלפסטיק.
הסצנה הזו טעונה בסימבוליות התרבותית והפוליטית של התקופה בה אנשים צעירים החלו למרוד בסמכות, הפגינו נגד המלחמה ופעלו למען זכויות אדם. מלחמת שולחן אוכל ב"שיער" משרתת כמטאפורה לתהפוכות החברתיות של התקופה, מה שהופך אותה לרגע תרבותי וקולנועי מהדהד.
בית החיות (Animal House, 1978)
אם יש סצנת מלחמת אוכל אחת שבולטת במיוחד בזיכרון הקולקטיבי של קהלים מודרניים, היא הסצנה מ"בית החיות" של ג'ון לנדיס. הסרט הזה לוכד את האווירה המרדנית של חיי הקולג' בשנות ה-60 ואין דבר שמבטא את הרוח הזו טוב יותר מקרב האוכל הידוע לשמצה בקפטריה.
הסצנה מתחילה עם דמותו של ג'ון בלושי, בלוטו, שדוחף לפה כמות גדולה של פירה, מנפח את הלחיים ודופק אגרופיו על הפנים, רק בכדי לגרום לפירה להתעופף לפרצופם של האחרים בשולחן.
מה שמגיע לאחר מכן היא מלחמת אוכל בלתי נשלטת וללא עכבות שמגלמת היטב את רוח הסרט. הסצנה הפכה לקלאסיקה מידית והשפיעה על אין ספור סרטים ותוכניות טלוויזיה.
אוכפים לוהטים (Blazing Saddles, 1974)
מל ברוקס הוא גאון סאטירי ואוכפים לוהטים נחשבת עד היום לאחת מהיצירות הקולנועיות הטובות ביותר של הבמאי. הסרט הוא פרודיה על ז'אנר המערבונים עם המון הומור אבסורדי וביקורת חברתית נושכת.
אחת הסצנות הזכורות ביותר היא מלחמת האוכל, שמתחילה בקטטת בר טיפוסית ומסלימה במהירות לקרב בהיקף מלא, עם עוגות קצפת ומאכלים אחרים שמושלכים לכל עבר. הסצנה הזו היא כאוטית ומצחיקה כאחד ולוכדת בשלמות את חיבתו של ברוקס לשילוב בין סלפסטיק לסאטירה.
מלחמת האוכל ב"אוכפים לוהטים" בולטת בחתרנות ובשבירת הציפיות של הקהל. היא מתחילה כקטטה טיפוסים של מערבונים והופכת במהרה לאבסורדית במיוחד, מה שאתגר את ציפיות הקהל על איך סצנת קרב אמורה להיראות.
הסצנה הזו גם מבליטה את יכולתו של ברוקס להשתמש בהומור ככלי של ביקורת חברתית, כשמלחמת האוכל היא מטאפורה לכאוס ולטבעו חסר ההיגיון של עולמו הפנימי של הסרט. זו דרך מבריקה להדגים איך מלחמת אוכל יכולה להיות יותר מרק גימיק, אלא כלי עם משמעות עמוקה יותר.
הוק (1991 ,Hook)
סרטו האהוב של סטיבן ספילברג, מלא בקסם, הרפתקאות ותחושה של תמימות ילדותית. אחת הסצנות הזכורות ביותר מהסרט היא סצנת מלחמת האוכל בין פיטר פן והילדים האבודים.
בסצנה הזו, פיטר (רובין ויליאמס), מתחיל להאמין בדמיון שלו שוב, מה שהופך את השולחן הריק לעמוס באוכל צבעוני ופנטסטי. כשזה קורה, פיטר פן והילדים האבודים מתחילים מלחמת אוכל מהנה וזורקים מזון דמיוני אחד על השני.
הסצנה הזו חוגגת את הדמיון ואת כוחה של האמונה ולוכדת את הרוח הילדותית בדרך שמדברת לקהלים בכל הגילאים. היא משמעותית לא רק בגלל המופע הוויזואלי, אלא העומק הרגשי. היא מייצגת את החיבור מחדש של פיטר פן עם הילד הפנימי שבו ואת מוכנותו לקבל את הקסם שסביבו.
השימוש באוכל צבעוני ובהיר מוסיף לתחושת הפלאים והופכת את מלחמת האוכל בסרט "הוק" לאחת הזכורות בהיסטוריה של הקולנוע.
המורשת הנצחית של מלחמות אוכל בקולנוע
מלחמות אוכל נשארו חלק אינטגרלי מהקולנוע כבר שנים רבות. הן התפתחו בסגנון ובהיקף בעוד שמרו על החן המקורי שלהן: כאוס, הומור ויציאה מהשגרה. מהימים המוקדמים של הסרטים האילמים ועד לפרשנות מודרנית בסרטים כמו "הוק", הסצנות הללו הצליחו ללכוד את דמיונם של הצופים.
אחת הסיבות שמלחמות אוכל זוכות לפופולריות רבה כזו היא היותן אוניברסליות. האקט של זריקת מזון היא דרך פשוטה ויעילה לשבור נורמות חברתיות וליצור רגע טהור של הומור ללא רסן. מלחמות אוכל בסופו של דבר הן סוג של הומור שחוצה מגבלות שפה והבדלים תרבותיים.
חלק מכך נעוץ באבסורד המוחלט של האקט עצמו. ביום יום, אוכל הוא משהו שאנחנו ובכן, אוכלים, לא משהו שאנחנו משליכים על אחרים. מלחמת אוכל לוקחת משהו שגרתי והופכת אותו להצגה משוחררת וחופשית מחוקים.
בנוסף, מלחמות אוכל מסמלות פעמים רבות תמה מרכזית בסרט. ב"בית החיות", מלחמת האוכל מייצגת את המרד כנגד הממסד. ב"באגסי מלון" היא מרככת את האלימות שבדרך כלל מזוהה עם סרטי גנגסטרים והופכת את הסצנה לבלתי מזיקה וב"הוק" היא מטאפורה לכוחו של הדמיון.
בסופו של דבר, אנחנו כקהל פשוט אוהבים מלחמות אוכל כי הן מציעות רגע של כיף טהור בלי מגבלות. הן מאפשרות לנו לברוח לעולם בו החוקים לא קיימים, בו הכול יכול לקרות ולחייך לרגע אחד מטונף במיוחד.
