אנחנו חיים בעידן של מלחמת חימוש קולינרית. בזירה הרוויה של ההמבורגרים בישראל, זירה שבה כל רחוב שני מתהדר ב"קציצה שתשנה לכם את החיים", כל רשת חייבת לחפש את הנשק הסודי שלה. את הקלף שיבדל אותה מהמתחרים ויגרום לכם לבגוד ללא בושה במקום הקבוע שלכם.
רשת "בורגר סטיישן", שחקן ותיק ומוכר, החליטה שהיא הולכת על כל הקופה. היא שלפה שני אסים מהשרוול במהלך אסטרטגי אחד: הראשון, הכרזה דרמטית על שדרוג כשרות הבשר בכל 15 סניפיה מרבנות רגילה לבשר חלק מהדרין. מהלך שמטרתו, לדברי הבעלים שלומי גדות ואנדריי בוברוב, היא לפתוח את שערי הרשת לקהל הדתי והחרדי, ולהגיע לכל בית בישראל.
האס השני, והנוצץ יותר, הוא השקת תפריט חדש ומופרע שנדמה כאילו נכתב על ידי אלגוריתם שהאכילו אותו במילים "מושחת", "עסיסי" ו"מוגזם", ואז ביקשו ממנו לדמיין את ההמבורגר שאלביס היה מזמין אחרי הופעה בלאס וגאס ב-1973.
אבל האם מאחורי ההצהרות הגרנדיוזיות מסתתר גם המבורגר שמצדיק את כל הרעש? הרגשנו שזו חובתנו האזרחית, לא, החובה הקדושה שלנו, לצאת למסע בעקבות הקציצה החדשה. לבדוק אם מדובר במכה ישירה ללב או בסתם זיקוק שנראה מרשים מרחוק אבל נעלם אחרי שנייה.
הארסנל: מה כולל התפריט החדש של בורגר סטיישן?
ההמבורגרים החדשים בתפריט של בורגר סטיישן הם לא פחות ממניפסט של פילוסופיית "למה לשים תוספת אחת אם אפשר לשים שבע, ולמה להסתפק בשבע אם אפשר להוסיף עוד ביצה מלמעלה?". זו לא רשימת מנות, זו הצהרת אמונות של מישהו שמאמין שיותר זה תמיד יותר טוב, ושאם כבר הולכים על משהו, אז עד הסוף.
התפריט כולל שלוש יצירות מרכזיות חדשות, כל אחת עם אופי משלה, כל אחת עם סיפור משלה:
ההמבורגר המוגזם: זו לא קציצה, זו הצהרת כוונות. זו הקציצה שהייתם מזמינים אם מישהו היה מבטיח לכם שמחר העולם נגמר. רשימת המרכיבים שלה ארוכה יותר מרשימת הקניות הממוצעת לראש השנה.
שימו לב וקחו אוויר: שתי קציצות בקר אימתניות (400 גרם סך הכל), שוחות בתוך הר געש של אסאדו מפורק, רצועות אסאדו מעושן שמוסיפות עוד שכבה של עומק, מעדן אווז שנצרב עד פריכות אימתנית, ביצת עין נוזלית שמחכה להתפוצץ ברגע הנכון, שום קונפי שנותן ניחוח עדין של ביסטרו צרפתי, ורוטב ברביקיו שאמור לקשור את כל הסימפוניה הזו יחד.
דרוש תואר בהנדסת מבנים כדי לאכול את זה בלי שהכול יתפרק, ודרכון כדי לחזור מהמסע הזה בחיים.
המבורגר דנבר: האח הפרוע והפיקנטי של החבורה. זה ההמבורגר שמגיע למסיבה עם ז'קט עור ומשקפי שמש בלילה.
קציצת 200 גרם (סביר, הגיוני, אנושי), עם מעדן אווז שמוסיף שומן ועושר, קריספי בצל שנותן קראנץ', חסה שמנסה להזכיר לכולם שזה עדיין אוכל ולא רק אתגר גסטרונומי, שום קונפי שחוזר כמו מוטיב מוזיקלי, ורוטב שיפקה שאמור לתת סטירה קטנה לבלוטות הטעם ולהעיר אתכם. זה ההמבורגר למי שאוהב קצת אקשן בחיים.
המבורגר פריז: הניסיון לגעת באירופה, האח המעודן והאלגנטי (יחסית, כן?). זה ההמבורגר שהיה הולך לאופרה אם המבורגרים היו הולכים לאופרה.
קציצת 200 גרם, עם מעדן אווז (כי מה זה פריז בלי אווז), בצל מקורמל מתוק שנותן נימה של מתיקות מורכבת, פטריות פורטובלו בשרניות שמוסיפות אומאמי ומרקם, עלי בייבי שמוסיפים צבע וטריות, ורוטב כמהין שאמור להיות הדובדבן השחור והמסתורי שבקצפת.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
המסע: יומן טעימות ברמת גן, או איך למדנו להפסיק לדאוג ולאהוב את הכאוס
המסע שלנו התחיל בסניף הרמת גני בשעת אחר צוהריים מאוחרת, הרגע הזה ביום שבו ארוחת הצהריים היא זיכרון רחוק מעורפל וארוחת הערב נראית כמו חלום נואש. הרחוב הסואן החל להירגע מהמולת היום, ואיתו גם הסניף.
האווירה בפנים הייתה שקטה, כמעט סטרילית, כמו חדר ניתוח שמחכה למטופל הבא. הבמה המרכזית נתפסה על ידי צי שלם של שליחי וולט, שזמזמו פנימה והחוצה כמו דבורים חרוצות במשמרת כפולה והעובדים התעמקו באריזות במעגל אינסופי שהזכיר שרוב הקהל של המקום כנראה יושב עכשיו בבית, בפיג'מה, ומחכה לדפיקה בדלת.
המקום עצמו הוא לא דיינר אמריקאי מהסרטים עם ניאון ורצפת שחמט. הוא יותר טרמינל יעיל לשינוע קציצות, תחנת דלק גסטרונומית לרעבים הממהרים. אבל היי, אנחנו ברמת גן, לא בטקסס. הציפיות בהתאם.
ניגשנו לעמדת ההזמנה האוטומטית, מול המסך הענק, הרגשנו כמו מפקדים בחדר מלחמה וירטואלי, מתכננים מתקפה רב-זרועית על התפריט. כל לחיצה הרגישה כמו החלטה אסטרטגית, כל תוספת כמו חייל נוסף שנשלח לחזית.
כדי לקבל תמונה רחבה ומקיפה, בנינו ארוחה מורכבת שתדגום כמה שיותר זוויות של התפריט. זה היה כמו לבנות טעימות של מסעדת שף, רק עם הרבה יותר קציצות ופחות פינצטות:
הזמנו את האמסטרדם (עם רוטב בוטנים ואסאדו – השילוב שנשמע כמו טעות תרבותית אבל אולי דווקא עובד), הפילדלפיה (עם כמהין ואווז מעושן – הניסיון להיות מתוחכם), המדריד (עם צ'ימיצ'ורי וביצת עין – הלטיני הלוהט), ומהסדרה החדשה את הפריז (שכבר תיארנו בפירוט מייגע).
לצד כל אלה, הזמנו צ'יפס רגיל וצ'יפס מתובל, ככוח סיוע ארטילרי. כי מה זה המבורגר בלי צ'יפס? זה כמו חתונה בלי מוזיקה – טכנית אפשרי, אבל למה?
המגשים יצאו במהירות מפתיעה והובלנו אותם לשולחן בטקס חגיגי למחצה. זו הייתה ערימה מרשימה של פחמימות ובשר, הר געש של המבורגרים שמאיים לקרוס תחת משקל היומרות של עצמו.
זה היה כמו להסתכל על פסל מודרני – אתה לא בטוח אם זה אמנות או אסון, אבל אתה בהחלט לא יכול להסיט מבט.
החדשות הטובות הגיעו מיד עם הביס הראשון: הלחמנייה, גיבורת המשנה השקטה של כל המבורגר, עמדה במשימה בגבורה שראויה לציון לשבח. היא הייתה רכה אך יציבה, כמו אמא טובה שמחזיקה את כל המשפחה יחד.
היא הצליחה להכיל את כל הבלאגן הזה בלי להפוך לסמרטוט רטוב – הישג הנדסי לא מבוטל בעולם שבו לחמניות רבות קורסות תחת הלחץ.
הביס השני חשף את ליבת הסיפור, והיא טובה ביחס לז'אנר. אולי אפילו טובה מאוד: הקציצה עצמה.
בזירת ההמבורגרים הכשרים, האתגר תמיד גדול פי כמה, קשה למצוא הצלחות גדולות. זו כמו לנסות לעשות גלידה בלי שמנת – אפשרי, אבל צריך להיות קוסם כדי לצלוח את המשימה בכבוד.
אבל כאן, בורגר סטיישן קולעים בול. הקציצה הייתה עסיסית באופן מפתיע, במרקם אוורירי ולא דחוס עם טעם בשרי נקי וטוב שמבהיר שהבשר איכותי וטרי ולא הגיע מהמקפיא העמוק.
היא הייתה עשויה במידה מדויקת שהשאירה אותה ורודה מעט מבפנים – לא אדומה כמו טעות מסוכנת, לא אפורה כמו דיכאון, אלא בדיוק באמצע המתוק הזה. בעולם הקציצות הכשרות, זה הישג שראוי למדליה.
גם חלק מהתוספות הפגינו רמה גבוהה שלא ציפינו: רצועות האסאדו המעושן היו נדיבות כמו ארוחה אצל סבתא ביום שישי. הן הוסיפו טעם מלוח ועמוק, כמו בס טוב בשיר שאתה לא תמיד שם לב אליו אבל הוא מחזיק את כל המנגינה. מעדן האווז היה חרוך ופריך בדיוק במידה הנכונה והוסיף שכבה של עושר שגורמת לך לשכוח לרגע שאתה ברמת גן.
אבל אז, כמו בכל סיפור טוב, הגענו לעקב אכילס של הארוחה. החלק שבו המנגינה המבטיחה מתחילה לזייף, הרקדנים מאבדים את הקצב, והקסם קצת נשבר: הרטבים.
הייתה להם נוכחות של ניצב בסרט הוליוודי – הם פיזית שם, על הסט, אבל אף אחד לא באמת מרגיש אותם. הם כמו האדם השקט בישיבה שכולם שוכחים שהוא שם עד שהוא משתעל.
רוטב הבוטנים באמסטרדם? היה רק רמז, לחישה ביישנית של מישהו שמפחד להפריע. היית צריך לחפש אותו עם זכוכית מגדלת וכלב גישוש מאומן. איולי הכמהין בפריז? נראה שהוא שכח להגיע למסיבה לגמרי והשאיר רק פתק התנצלות. הצ'ימיצ'ורי במדריד? נוכח אבל לא משתתף, כמו תלמיד ביישן בשיעור דרמה.
הם הרגישו אנמיים, דלילים, כמו מישהו שמילא אותם בכפית במקום במצקת. וחבל, כי דווקא הרטבים הם הדבק שאמור לחבר יצירת אמנות מורכבת שכזו. הם המנצח של התזמורת, המאמן של הקבוצה, הבמאי של הסרט. בלעדיהם, נשארנו עם אוסף של מרכיבים טובים שלא תמיד מתחברים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו.
הצ'יפס, לעומת זאת, הבין בדיוק את תפקידו בהצגה. הוא לא ניסה לגנוב את ההצגה או להיות הכוכב. הוא היה שם כדי לתמוך, כמו חבר טוב שמחזיק לך את הבירה בזמן שאתה רוקד.
חם כמו חיבוק, קריספי מבחוץ כמו שריון ורך מבפנים כמו לב טוב, מלוח במידה המדויקת שגורמת לך להמשיך לאכול. החבר היציב והאמין שאתה תמיד שמח לפגוש, זה שלעולם לא יאכזב אותך גם אם כל השאר יתפרק.
בסך הכול יצאנו שבעים פיזית, אבל עם תחושה מעורבת בנפש. התחושה הייתה של תמורה טובה למחיר. סוג של עסקה הוגנת שבה שני הצדדים יוצאים מרוצים באופן סביר.
אז האם זה מצדיק את הבאזז הגדול? האם ההכרזות הגרנדיוזיות עומדות במבחן המציאות? התשובה היא "כן, אבל". וה"אבל" הזה עושה את כל ההבדל.
כן, כי הבסיס מוצק – קציצה כשרה טובה שמוכיחה שאפשר לעשות המבורגר כשר טעים, לחמנייה איכותית שעומדת במשימה, תוספות נדיבות שלא חוסכים עליהן. והתמורה למחיר? הוגנת לחלוטין.
אבל, כי עם קצת יותר נועזות ותשומת לב ברטבים, עם קצת יותר אומץ בטעמים וקצת יותר השקעה בוייב של הסניף, החוויה הייתה יכולה להפוך מ"ארוחת ערב שסוגרת את הפינה" ל"המבורגר שתספרו עליו לחברים בעבודה".
בורגר סטיישן הוציאו מוצר טוב, מכובד, שעומד בהבטחות הבסיסיות. המעבר לכשרות מהדרין הוא מהלך חכם שיפתח להם קהלים חדשים ויגדיל את העוגה. אבל במלחמה הגדולה על תואר ההמבורגר הטוב ביותר, במרוץ החימוש הקולינרי האינסופי, יש להם עוד כמה מערכות לנצח. עוד כמה רטבים לחזק. עוד כמה טעמים לפתח.
שורה תחתונה: כל הפרטים שצריך לדעת
מחירים: ארוחות נעות בין 69-71 ₪. ארוחות קלאסיק וסמאש נעות בין 57-66 ₪. "ההמבורגר המוגזם" עולה 109 ₪ (ושווה את זה אם אתם ממש רעבים או ממש רוצים להרשים מישהו).
כמה סניפים? הרשת מונה 15 סניפים בפריסה ארצית, מקרית שמונה ועד אילת.
איך מזמינים? דרך אתר הרשת או בטלפון 9381*. אפשר גם פשוט להגיע, למה לא.
כשרות: בשר חלק מהדרין של הרבנות המקומית (יש להתעדכן מול כל סניף לגבי התעודה הספציפית – חלק מהסניפים עדיין בתהליך המעבר).
הטיפ שלנו: אם אתם הולכים על המוגזם, בואו רעבים. ממש רעבים. וקחו חבר לחלוק, אלא אם אתם אלופי אכילה או פשוט לא אכפת לכם מכלום.
תודה רבה לצלם ולעורך הוידאו שליווה אותנו במסע הזה – המבורגיגי, יועץ המבורגרים מקצועי.
