במבה מאנצ' חמוץ חריף: אם כבר טראש, אז עד הסוף?

אסם, שכבר שלחה את הבמבה לכיוונים מפתיעים בעבר, הוסיפה לסדרת המאנצ' שהושקה בשנה שעברה גרסה שלישית, והפעם היא הולכת על בטוח עם הטעם שישראלים אוהבים במיוחד בחטיף שלהם, הגילטי פלז'ר האולטימטיבי לכאורה – טעם חמוץ חריף. 

השילוב הזה מסתובב על המדף הישראלי יותר מעשור, ועובר מותג-מותג. מדוריטוס, אל בייגלה שטוחים חמוץ חריף ועד לאפרופו טיובס שהושק בשנה שעברה. עכשיו הטעם הגיע לחטיף שרבים יטענו שמעולם לא היה צריך טעם נוסף.

הביס הראשון: מוזר ולא מובן

כמו בטעמים הקודמים בסדרה – במבה מאנ'צ בטעם צ'דר ובטעם ברביקיו, המרקם המוכר של במבה נמצא כאן במלואו – נימוח, רך ונמס על הלשון בלי מאמץ, כמו שכולנו זוכרים עוד מינקות. עד כאן זו במבה. אבל הטעם עצמו? הוא לא ממהר לבוא לקראתכם. בטעימה הראשונה התחושה היא בעיקר מוזרה ולא מובנת.

החמיצות קלה, לא כזו שמכווצת את הפנים, והיא לא מגיעה באופן אינסטינקטיבי. החריפות מגיעה רק אחרי כמה שניות, וגם היא מעודנת לחלוטין. אין את המכה של דוריטוס חמוץ חריף שהמכורים מבינינו רעבים לה, ואין את הרגע שבו אתם מבינים את האופי של החטיף.

וכאן נכנסות האצבעות הנקיות. חטיף חמוץ-חריף כמעט תמיד מגיע עמוס בכמות נדיבה של אבקת תבלין, שהיא הכלי להעברת הטעם. כאן היא לא קיימת, יש רק נקודות תבלין פה ושם. התיבול נמצא בתוך הבמבה, לא עליה. משם גם ההשהיה: הטעם צריך לעבור דרך המרקם הנימוח לפני שהוא מגיע לחיך.

מה שרשימת הרכיבים מספרת

החטיף נקרא חריף. הפלפל היחיד שמופיע בו נקרא, בלשון היצרן עצמו, "פלפל אדום מתוק".

ומה שהרשימה מספרת מעבר לטעם

הבוטנים נשארו 46%, בדיוק כמו בבמבה רגילה, ולכן ריח הבוטן שעולה מהשקית הוא אמיתי ולא נוסטלגיה. המלח ואבקת הבצל מופיעים לפני הפלפל ולפני הסוכר. ויש שם גם E635, מחזק טעם מאותה משפחה של מונוסודיום – הרכיב שתפקידו לגרום לכם לקחת עוד אחד.

כל הבחירות האלה מצביעות לאותו כיוון: פפריקה במקום צ'ילי, אפס אבקה חיצונית, הבוטן שנשאר במלוא הנפח. זו לא במבה בטעם חמוץ חריף. זו במבה שהוסיפו לה חמוץ חריף בזהירות, כדי לא להרוג אותה. הכוונה מובנת – ואולי אפילו מכובדת.

בתור מי שלא מחבב במיוחד את גרסאות הבמבות במילוי, שתמיד איכשהו מסתיימות בתחושה של במבה במילוי משהו מתוק, זו גם מגמה מבורכת.

אבל אם כבר טראש, אז עד הסוף?

הבעיה היא שבקטגוריה הזאת לרוב הזללנים זהירות היא לאו דווקא מחמאה. חמוץ חריף הוא טעם שקונים בשביל המכה – טעמים נוגדים, חדים, כאלה שמשאירים סימן. כאן החריפות שנשארת בפה מעטה ולא מוגזמת, ומה שחסר הוא הסיפוק. אם כבר טראש, אמר פעם מישהו חכם, אז עד הסוף.

וההשוואה בתוך הסדרה עצמה מכריעה: הצ'דר והברביקיו היו מאופיינים ומובהקים בטעמם הרבה יותר. שם ידעתם מה אתם אוכלים מהביס הראשון. אפשר לאהוב אותם או לא, אבל אי אפשר להתעלם. וחטיף שמתעלמים ממנו, הוא החטיף העצוב ביותר.

וכן, גמרנו את השקית. אפשר לטעון שהחטיף לא תופס או מסעיר את הדמיון ולסיים אותו באותה נשימה, זו המהות של מאנצ', אחרי הכול.

אז לא, זה לא חטיף רע. אבל כשכתבנו על המאנצ' המקורי קראנו לו "ההתמכרות החדשה", וכאן הרגע הזה לא הגיע. אין את הנקודה שבה אתם מתאהבים במועמד החדש ונשבעים בשמו.

אם אתם חייבים לסמן וי על עוד טעם חדש של במבה או שאתם מכורים לכל דבר שמתנוסס עליו השילוב חמוץ-חריף, קנו לכם שקית במרכול הקרוב לביתכם – אסם גם לא מבקשת מכם להחליף הרגלים, רק לנסות. אנחנו, בשקית הבאה, נחזור לצ'דר.

במבה מאנצ' בטעם חמוץ-חריף. 60 גרם. להשיג ברשתות השיווק